כשאהיה גדולה,
משפטים יזרמו מפי כציר מצומצם משובח.
לא עוד חפירות באין ספור מילים כפולות ומכופלות, שזורות מחוות גוף סמי-מוגזמות, להעברת מסר.
כשאהיה גדולה,
החצי הריק בכוס נפשי יתמלא אופטימיות ושלווה.
וכל הסרטים הנוראיים שכתבתי, ביימתי וכיכבתי בם בראשי (בשכר זעום), יישפכו החוצה חזרה אל מי-התהום בואך שאולה.
כשאהיה גדולה,
אזדקק ל(הרבה) פחות הכרת הערכה ואישרור מזרים גמורים.
לא אשווע עוד שכל בת/ן אנוש שבאו עמי במגע רגעי ימצאו אותי חמודה/אינטליגנטית/יפה/רגישה/
טובה/מוכשרת/או/וגם.
אסתפק בידיעה שהקרובים והאהובים שלי די מחבבים את שאני. מבחירה.
כשאהיה גדולה,
לא אפחד להישאר בגפי ימים מספר כמבוגר האחראי עם הבית, הבנות והחיים.
נהפוכה, אשתוקק לתקופות מבחן מאתגרות-שובבות מעין אלה.
כן. בטח.
כשאהיה גדולה,
אדע מי אני רוצה להיות.
עד אז, אמשיך לפלרטט עם עולומות העיצוב והיצירה השונים, לכדי ריגוש והגשמה.
כשאהיה גדולה,
גם אכתוב ספר.
אני עוד בודקת אם זה באמת חלום שלי, או השאלתי לרגע ותכף אחזיר.
כשאהיה גדולה,
יהלומי חן, הבל היופי, מלבושים ושאר ירקות לא ימלאו נפשי ועיניי בזוהר אורות-הצפון.
שקר. לעד אנציל אמצעים חומריים לטשטוש תעתועי מוחי הקודר.
כשאהיה גדולה,
ארגע. פשוט ארגע. ואנשום.
אבל כל אלה לא להיום.
רק כשאהיה גדולה. ממש לקראת הסוף.
הסוף.