אני אִם אל בנאת.
אפילו החיות שלנו כולן נקבות - שתיים כלב, אחת חתולה, ושלוש דגיגונות זהב עליהן השלום (נשבעת שהיו להן זימי ערווה. אבל רגע אני סוטה! מדי מהנושא).
לתחושתי נועדתי להיות אמא של בנות, אבל לפעמים זה גם מרגיש קצת כמו ללכת על חבל דק. מצד אחד אני סופר נרגשת מהעתיד שלהן. אנחנו כבר משכילות, מדעניות, טייסות, שופטות, ספורטאיות מצטיינות, מנהיגות מדינות, אנחנו #ROLEMODELS.
מצד שני, הדרך לשיווין מגדרי עוד ארוכה. בישראל 2020 השכר הממוצע לנשים ירד, הייצוג הנשי בכנסת מדאיג, האלימות נגד נשים גואה, ויש תפקידים שאנחנו עדין לא יכולות להתקבל אליהם.
לא על הכל יש לנו השפעה זה ברור. אבל לפעמים קל לנו לשכוח שהורים, ובעיקר אימהות, הן המשפיעניות העיקריות על ילדיהן.
אז איך אנחנו יכולות לחזק את ערך העצמי של הבנות שלנו, של אחיות צעירות, אחייניות או בנות דודות?
איך נוכל לדגמן להן דימוי-עצמי-בריא?
מה נוכל לעשות כדי לקצר להן את הדרך להפיכתן לנשים חזקות, עצמאיות, נחושות, בטוחות, סופר מוכשרות ונפלאות?
המובן מאיליו הלכאורי יהיה קודם כל להוות להן דוגמא אישית. זה כולן יודעות נכון? אתן לא צריכות אותי בשביל זה. א-מאמה, It's better said than done.
זה לא רק לשים לב מה אנחנו אומרות על עצמנו (וגם על אחרות!), אלא גם איך אנחנו אומרות את זה. ככל שנדבר בביטחון ועוצמה, פחות בנימה של 'סימני שאלה' ויותר בנחישות, זה יחלחל גם אל הבנות. אנחנו חייבות לוודא שהן לא נחשפות לשיח רעיל שאנחנו מנהלות עם עצמנו לפעמים בקול ("אוף כמה שמנתי", "כלום לא עולה עלי", "אכלתי כמו פרה"), או פרצופים ואנחות שאנחנו עושות מול המראה מבלי להרגיש אפילו. כלומר גם שפת הגוף והאווירה שאנחנו משרות בבית כל כך משפיעה עליהן, במודע או שלא במודע.
גם חשוב וכדאי להוציא מהכוח אל הפועל. כאשר הבת שלך רואה שאת יוצאת לריצה/לחוג, או רוקדת בסלון בחופשיות, או כשאת מספרת לה שהגוף שלנו הוא כלי מופלא, חזק, מלא יכולות, ראוי ויפה (בין אם מישהי רזה, שרירית, שמנה, זה ממש לא משנה), את מלמדת אותה בעקיפין לאהוב את גופה.
וגם אימהות יקרות לבנים, אתן לא פטורות מזה. איך שתתנהגו ותתנהלו מול הבנים שלכן הם אחר כך יעשו העתק-הדבק וישליכו על בנות הזוג שלהן.
ככל שאני מרגישה יותר בנוח עם החשיפה שלי כאן (הפיזית והרגשית) I can't help but wondering - איך זה משפיע או ישפיע על בנותיי המופלאות? הקטנה'ish בת ה 6, והטרום-מתבגרת בת ה 11.
חייבת להודות שכרגע זה יחסית פשוט כי הן עוד לא ברשתות החברתיות (oh thank u lord), אבל כשיגיעו לכאן מניחה שעשוי להיות מאתגר יותר. בטח גם אביך אותן לרסיסים, חה!
אם אנסה להיכנס לרגע לראש הקטן והחכם של בנותיי, בעצם בשנים הרכות שלהן הן ראו וחוו אמא כבויה, אפרורית שמתבודדת לפרקים. והיום הן חוות אמא חזקה יותר, שמגשימה ועפה על עצמה.
מי אמרה "מבולבלות" ולא קיבלה?!
כמה שאני לא מנסה לעשות זאת בנוכחותן, אשקר אם אומר שהן לא "תופסות אותי" ברגעי #תעופהוחלל מוגזמים, עת אני מצטלמת למשל עבור התכנים שאני כותבת, או סתם כי מתחשק לי לתעד אאוטפיט. מאמינה שהעובדה שאני מתעסקת הרבה בניראות שלי לא "עוברת על ידן", ואני תוהה כמה לחץ זה מפעיל עליהן בתת-מודע להיות גם "ככה" כשיתבגרו?
בכל אופן, כל אחת מהן היא עולם ומלואו, והן די שונות באופיין האחת מהשנייה.
הקטנה כבר ממש מחקה אותי, והגדולה couldn't care less. מעניין איך זה יתפתח.
לאחרונה מספר נשים מדהימות בחרו לשתף אותי מה בנותיהן אמרו עלי כשראו אותי בקיבוץ. ואני? שלולית!
קיבלתי את רשותן לצטט כמה מהתופינים -
"טלייייי כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב לך... ביום שראינו אתך צועדת הבנות שלי אמרו שאת מהממת, "אמא היא מושלמת", "היא דומה לנועה קירל". בקיצור שרופות עליך הבנות שלי!"
כתבה לי מהממת אחת.
באותו היום אגב הייתי באמצע הליכה בבגדי-ספורט (אבל בסטייל!), עם חצי קוקו מותח-רכות-מתנשא-לשמיים, מוזיקת צעירים צעקנית בפול ווליום באוזניות (מה שמיד מעלה לי ת'וויב לחלל) - אז כנראה נראיתי fierce בעיניהן?...
כי בואו, איפה אני ואיפה קירל המושלמת.
ועוד אגב חושפני, באותם ימים (שיא הקורונה) הייתי עם התפרצות אקנה מטורפת על הפנים והצוואר (ככל הנראה מסטרס), ועדין המוזיקה וההליכה כנראה שחררו מספיק אנדורפינים's שצעדתי כאילו אני במינימום עפה על עצמי, ובמקסימום מאוהבת בעצמי... אולי זה מה שהמתוקות קלטו.
עוד נפלאה כתבה לי:
"חייבת לשתף אותך, אתמול הבת שלי אומרת לי אחרי שנפגשנו בכלבו, "אמא, איך האישה הזו כזו יפה תמיד? היא ממש יפה". אמרתי לה: "היא נולדה ככה.." בקיצור כל פעם שהבת שלי רואה אותך היא מוקסמת ומתרגשת ממך כל פעם מחדש".
נמסתי והתמוגגתי! כבר אמרתי כן?!
עכשיו אני מבינה שהמתוקות הקטנות הגיבו בעיקר על הפן החיצוני, שזה מגניביישן בפני עצמו, אבל - הייתי רוצה גם לחשוב שהן ראו בי משהו מעבר... איך אני מתנהלת (how I carry myself), ואולי גם את ניצוצות הביטחון שפיזרתי בעודי מתופפת על עקביי. בסופו של יום, עם כמה שנתאמץ ונהיה במודעות להיות המודליסטיות הטובות ביותר שנוכל כלפי בנותינו, אין לנו שליטה בלעדית על איזה נערות ונשים הן יצמחו להיות.
אבל רוב הסיכויים הם, שאת הכל עבור הבת שלך – כולל המודל לחיקוי המשמעותי ביותר שלה. וזה(!) עוצמתי ליידיז.
אני אישית רחוקה מלהיות אמא מושלמת. אבל אני אמא. ושלמה. וטובה. ואוהבת.
אמשיך לעשות ככל שיכולה להיות #ROLEMODEL טובה לבנותיי.