הבוקר אני וקבלה (עצמית) התעוררנו שוב עם תחושה לא מוכרת. קפצנו די מהר מהמיטה, חשות עצמנו ערניות.. ואפילו איך לומר.. חיוביות?! רחמנא ליצלן.
אני? ערנית וגם חיובית? (קבלה לבטח עדין ישנה!).
קבלה ואני מנהלות ריקוד טנגו שכזה כבר שני עשורים. אני עושה צעד קדימה, והיא מחזירה אותי 10 אחורה.
אכילה רגשית ודימוי גוף שלילי. הם הם הרעה החולה שמעסיקה אותי 24/7 בחיי הבוגרים.
שני קילוגרמים לפה או לשם חורצים את גורלי, ליטרלי. כמה מטופש ולא הגיוני בעליל (כי מי לעזאזל שם לב, או אכפת לו, אם אני קצת יותר או פחות?!), אבל זו האמת לאמיתה. כשהמשקל מראה 2 ק"ג פחות, קולולו שמחה וצהלה - אני יותר פעילה ונוכחת, מתבודדת פחות. וכשזה 2 ק"ג יותר - אני מיד שולחת ת'עצמי לצד שמאל שלי במיטה (על זה עוד אספר בנפרד), וצוללת לימים – שבמהרה הופכים לשבועות - במחשכי התיעוב, האכזבה והדכדוך התהומיים.
וחוזר חלילה. לפרקים אני למעלה (רגשית), ורוב הזמן אני למטה (במיטה השוקעת).
דימוי גוף הוא התמונה של גופנו שאנו יוצרים במוחנו. כלומר, הדרך בה אנחנו תופסים את גופנו. המושג הוא גמיש, נבנה מהתנסויות גופניות ונפשיות שלנו, וכן מתוך התייחסות האחרים אלינו. בבריאות הנפש נהוג לדבר על דימוי גוף כעל תמונה מנטאלית של היחיד, רצונותיו ורגשותיו.
יש הטוענים שההגדרה המילולית של דימוי גוף נוצרה במאה ה- 13, כאשר המילה "image" נוצרה מהמילה "imitate" (לחקות, להעתיק) ונועדה כדי לתאר "דמיון למשהו" או "תמונה של אובייקט".
במאה ה- 16 הוסיפו את החלק "המנטאלי" למשמעות המילה, ודיברו על תפיסה חזותית של האובייקט.
והיום, אנחנו חיים בעולם שמייחס חשיבות עליונה לפיזיות שלנו. התקשורת והרשתות החברתיות עמוסות (לעייפה) בהתייחסות למראה ולממדי הגוף, לטוב ולרע.
נחזור אלי.
רוחות של שינוי הגיעו. אולי זה הגיל, אולי התרגיל. אולי עייפתי מלתעב את עצמי לדעת, אולי קבלה התעייפה גם.
ואולי בכלל הבנו שתינו ש.. את הזמן שנותר לי בעולם הזה אפשר, ואף הכרחי, לנהל בצורה אחרת לגמרי.
כחלק ממשבר גיל ה 40 (שהגדיל לעשות והקדים בכמה שנים) חיפשתי איך לשלב יצירה ועיצוב בחיים שלי. אחרי שרעיתי בשדות זרים (של עולמות העיצוב), נמצא המזור בסטיילינג. ככל הנראה, המיידיות היחסית של התוצאה, התגובה או השינוי שניתן לראות אצל לקוחה (שהצלחתי לגעת בה) קנה את ליבי! ולבטח אהבתי העזה לאופנה רק עזרה לסגור לי את הפינה שזה מי שאני רוצה להיות - סטייליסטית אישית.
לימים, השילוב של סטיילינג עם כתיבה בכלל מרטיט את מיתרי גופי.
ברגע שיצאתי בהצהרה, קבל עם ורשתות חברתיות, ש"אני סטייליסטית", זה אילץ אותי לשדר בטחון וחיוביות, להצטלם יותר (ותודה לאלוהי/ת הפילטרים!), ללמוד לקבל בחמלה את בבואתי במראה, ואפילו לחבב מחדש חלק מרמ"ח איברי שהוצנעו/הוסתרו בקפידה שנים רבות. כל אלה לא הותירו לקבלה הרבה ברירות, היא נאלצה לזרום איתי והתחילה לשחרר יותר, ולחבל (בנפשי) פחות.
ומה אתם יודעים, Practice makes perfect. או אם תעדיפו, Fake it till you make it. כך או כך, זה עובד. ככל שהזמן עובר אני מתחילה לחשוב עלי ולדבר אל עצמי במונחים יותר חיוביים. אפילו חוטאת פה ושם ב(מיני) אהבה עצמית. לא ממש ממש אהבה עצמית, באמת חברים.. בואו לא נגזים. אהבה עצמית זה למתקדמים.
אז שמחה אני לבשר שכיום, המאזן הפנימי שלי מראה נטייה קלה לטובת אוהבת (וירידה ניכרת בפופולריות של לא אוהבת).
יש לי עוד דרך לעשות אין ספק, ואפילו החלטתי להעזר בגורמים כאלה ואחרים שיסייעו לי להגיע לאן שאני רוצה (במסע שלי עם/אל עצמי). גם הבטחתי לאותה גורמת (מלבלבת ונהדרת) שהפעם אני אתמסר לתהליך. "פעם אחת תזרקי את האחריות על מישהו אחר ותתמסרי לחלוטין" היא אמרה לי, "תתני לנו לעשות את העבודה ולהוביל אותך". נשמע מבטיח.
מבטיחה לעדכן.
-- טעימה מסשן צילומים שעשיתי לאחרונה, עם הצלמת המחוננת @קרןשניידרוקסלברג. זו היתה חוויה מאתגרת, משחררת ומעצימה עבורי, ועוד מחסום שהתרתי במסע שלי לקבלה עצמית 💘.